החלטה בתיק רע"א 2993/04

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופטת ש' דותן), בערעור על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי בת"א (כב' הרשמת השופטת י' שיצר) מיום 19.3.04.

2.        המשיבים הגישו נגד המבקש תביעה לתשלום סכום של כ-4.5 מיליון שקלים, בגין נזקים שנגרמו להם. ביום 12.5.02 ניתן פסק דין  בו נדחתה תביעתם של המשיבים 2-3 ומרבית תביעתו של המשיב 1, אולם למעט סכום של כ-300,000 ש"ח שנפסקו לזכותו בסיומו של פסק הדין קבע בית המשפט (כב' השופטת ד' פלפל) כי על המבקש  לשלם למשיב 1 שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20,000 ש"ח, וכן כי "התובעיםזכאים בנוסף גם להוצאותיהם אותם ישום הרשם".

           המבקש טען בפני רשמת בית המשפט המחוזי בת"א כי לפי פסק הדין, זכאים התובעים אך ורק להוצאות הנגזרות מפסק הדין, קרי: אגרה בחלק יחסי בלבד, ושכר עדים אך לעדויות הקשורות בראשי הנזק בהם חוייב, להבדיל מראשי הנזק שהתביעה בגינם נדחתה. הרשמת קבעה בהחלטתה כי מאחר שבית המשפט קבע בפסק דינו כי ישולמו למשיבים הוצאות המשפט, הרי שמכאן ואילך תפקידו של הרשם הינו תפקיד טכני המתבטא בחישוב מלוא ההוצאות ואין הוא תפקיד שבשיקול דעת המאפשר לו לקבוע שומה יחסית של הוצאות על דרך קביעה אלו עדים צריך היה להביא ואלו היו מיותרים. לאור זאת קבלה את בקשת המשיבים והורתה על תשלום מלוא הוצאותיהם בהתאם לבקשתם, וחייבה את המבקש במלוא הוצאות המשפט בשיעור כולל המגיע כדי 238,153 ש"ח.

3.        על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' דותן). בערעורו טען כי יש להבחין בין סמכותו של רשם לבין סמכותו של מזכיר ראשי לעניין שומת הוצאות, וכי יש מקום לפרש את דברי בית המשפט בסיפא לפסק דינו כמכוונים להעניק לרשם סמכות שבשיקול דעת, שבכללה סמכות להפחית הוצאות שהוצאו בגין תביעה שראשי נזק עיקריים שנכללו בה נדחו בסופו של דבר. פרשנות זו מתחזקת לטעמו לאור חיקוקים שונים, המוכיחים כי סמכויות הרשם הן לעולם סמכויות שבשיקול דעת, ואין הן חישוביות-טכניות גרידא. בית המשפט המחוזי ניתח את הוראות תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי וקבע כי מלשונן ניתן ללמוד על אבחנה בין ההוצאות המפורטות בתקנת מישנה (1) לזו שבתקנת מישנה (2). אשר לתקנת המישנה הראשונה - היא חלה על הוצאות בגין אגרות, שכר עדים והוצאות אחרות שפורטו, אשר השומה לגביהן אינה ענין הנתון לשיקול דעת והן מוערכות על פי החומר בתיק אף בלא צורך בשמיעת טיעוני הצדדים (להלן - "הוצאות רגילות"). הוצאות משפט אחרות הנכללות בגידרה של תקנת מישנה (2) הן ענין לשיקול דעת הרשם, ונתונות להחלטתו לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, בהתאם למידת סבירותן ונחיצותן לניהול המשפט. מאחר שבמקרה זה הורה פסק הדין על תשלום הוצאות בלא סייג, הרי שהוצאות המשפט הנכללות בגדר תקנת מישנה (1) אינן נתונות להתנאה או להפחתה כלשהי ויש להשיתן במלואן, כהוראת פסק הדין ובהתאם ללשון התקנה.

4.        בבקשה שלפנינו, שב המבקש ומעלה את הטענות אותן העלה בערעורו בפני בית המשפט המחוזי. כן נתבקש על ידו עיכוב ביצוע פסק הדין לענין תשלום ההוצאות בשל קושי, כדבריו, לגבות כספים מן המשיבים, אשר לדבריו, "אינם בעלי איתנות פיננסית מוכחת".

5.        אין מקום להיענות לבקשת רשות ערעור זו. צדקו הערכאות דלמטה בפרשנות שנתנו לתקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על רקע פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר הורה כי התובעים זכאים להוצאותיהם, אותם ישום הרשם. במתן הוראה זו, הטיל בית המשפט על המבקש לשלם הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן. כדי ליישם את הוראת פסק הדין כלשונה, יש לפנות לתקנה 513 לתקנות סדר הדין, ולפעול על פיה. תקנה זו מורה כדלקמן:

"חישוב הוצאות

הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צירופם של אלה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת:

(1) אגרות בית המשפט, הוצאות רישום של פרוטוקול בית המשפט, העתקתו או  צילומו, מס בולים, שכר בטלה של עדים, שכר רופאים ומומחים אחרים, דמי לינה ודמי נסיעה של אלה בישראל, וכל הוצאה אחרת הרשומה כדין בתיק התובענה, כפי שקבע המזכיר הראשי של בית המשפט לפי החומר שבתיק, בלי צורך בבקשה ושלא בפני בעלי הדין.

(2) שאר הוצאות המשפט כפי ששם הרשם לפי בקשה בכתב או בעל-פה, ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט".

6.        הוראת  בית המשפט בפסק דינו אינה מפרשת, כאמור, את סכום ההוצאות ואין בה גם "הוראה אחרת" מטעמו של בית המשפט כמשמעות הרישא של התקנה. לפיכך, יש לפעול על פי תקנות מישנה (1) ו-(2) - קרי: ההוצאות המנויות בתקנת מישנה(1) עומדות לחישוב טכני בידי מזכיר בית המשפט או בידי הרשם מכח סמכויותיו על פי  סעיף 105(א) לחוק בתי המשפט  (נוסח משולב) התשמ"ד-1984. בהעדר הוראה אחרת בפסק הדין של בית המשפט, לא נתונה למזכיר או לרשם סמכות שבשיקול דעת להפחית מהוצאות אלה. הוראה זו מתיישבת עם התפיסה לפיה בית המשפט הדן בענין הוא זה שבידיו נתונים הכלים להחליט האם ראוי בנסיבות ענין נתון להטיל על בעל דין שהפסיד במשפט את מלוא ההוצאות הרגילות שנצמחו עקב ניהול התביעה או שמא רק את חלקן, ואם מצא כי אין לסייג את זכות בעל הדין להוצאות אלה, אין שיקול דעת למזכיר או לרשם להפחיתן בשלב השומה. אשר להוצאות אחרות שאינן בגדר הוצאות רגילות, עליהן חלה תקנת מישנה (2), ואלה נתונות על פי לשון התקנה לשיקולו של הרשם, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, ועל פי אמות מידה שהותוו בלשון התקנה.

7.        בענייננו, פעלה הרשמת כדין בקובעה כי לאור הוראת פסק הדין אשר חייבה את המבקש לשלם הוצאות למשיבים בלא סייג, יש לזכות אותם במלוא ההוצאות הרגילות באופן שהוצאות האגרה והעדים ישולמו להם במלואם, בהיותן הוצאות רגילות הבאות בגידרה של תקנת מישנה (1), ולגבי  שומתם אין בידיה שיקול דעת נוכח קביעות פסק הדין ולשון התקנה.

           הדרך לתקיפת עצם החיוב בהוצאות המשפט והיקפן כפי שהוטל בפסק הדין הינה על דרך ערעור על פסק הדין ולא בדרך תקיפת החיוב באמצעות השגה על דרך השומה כפי שננקטה בידי הרשמת, אשר פעלה בעריכת השומה על פי הוראת פסק הדין והוראות הדין (השווה רע"א 1191/98 חיפה - כימיקלים נ'Juneau Shiping Corp  תק' על' 98 (1) 798).

           על יסוד האמור, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

           ניתנה היום, י"ג בניסן תשס"ד (4.4.04).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: